ותיק

מתוך Russology

Ватик

בראשית שנות ה-90, עת גל העליה הגדול צבר תאוצה, ישבו להם כבר בישראל כ-100,000 רוסים-לשעבר מהעליות הקודמות, שבחנו בקפידה את היורדים מכבש המטוס וסיננו לעצמם "הרוסים האלה, בשביל הנקניקים הם הגיעו לפה, ינ'על דין בבור אילי ג'בהום".

בתגובה שלפו העולים החדשים את ספר לימוד העברית (יחד עם הקלטות קולו הרדיופוני של דן כנר), מיהרו למצוא שם את ה"אנטיתזה" לעולה החדש, היא "עולה ותיק", ועל כן כינו החדשים את עולי שנות ה-70 וה-80 בתואר "ותיקים", אשר הפן הסב-טקסטואלי שלו שילב בין קנאה (אלה הסתדרו בחיים, אלה…), זלזול (פרובינציאלים, הפכו להיות כמו השחורים…) וחוסר הבנה (למה הם מתעקשים לדבר עברית? מה, הם מנסים להראות שהם יותר טובים מאיתנו?).

העיתונות הרוסית של אותה תקופה שפעה סיפורי זוועות אודות ותיקים ערמומיים העובדים בעיניים על אזרחים סובייטיים תמימים (אמנם שללו להם את האזרחות, אבל התמימות בעינה נותרה). הדבר כלל השכרת צריפים ומלונות (של כלבים) ביקנעם במסווה של דירות שלושה חדרים בכיכר המדינה, יחס עייף וחסר-סבלנות מצד פקידים ותיקים במשרדי הפנים, השיכון והקליטה, וכמובן ניסיונות של הותיקים ללמד את העולים את פשר החיים בארץ, שלווה לרוב בשאלות בנוסח: "נו, אז איך האוכל בארץ, טוב, נכון?". בקיצור נמרץ, העולים הותיקים מרוסיה, יחד עם אנשי כל העליות הקודמות, העבירו את העולים החדשים את המסכת אותה עובר בישראל כל עולה חדש, אלא אם קוראים לו סטנלי פישר.

מיותר, כמובן, לציין, שברגע שעולי שנות ה-90 הפכו בעצמם לותיקים, איישו ג'ובים בשירות המדינה והחלו, סוף-סוף, להרגיש שכאן זה הבית, נעלמו התחושות הנ"ל והתחלפו בהרגשה כללית שאותה מכנים בצה"ל בשם הקולע "ותיקות", וכבר כיום ניתן לשמוע אותם מסננים לעצמם: "העולים החדשים האלה, ינ'על דין בבור אילי ג'בהום".